שאלות לשינוי מין: סקרנות זה בסדר, חוסר רגישות לא
מגדר ומיניות / 2025
חזרתי אחרי חמש שנים לעיר בארצות הברית בה גרתי ועבדתי בעבר ונפגשתי עם חברי הוותיקים. השמחה שחוויתי מהמפגש קשורה פחות לכמה זמן שהכרתי אותם או כמה שהתגעגעתי אליהם, ויותר קשורה לאיך שהם גרמו לי להרגיש.
אם הייתי יכול, הייתי מבקבק את התחושות הטובות כדי שאוכל לשפוך אותם מג'יני, בכל פעם שאזדקק למנה של זיכרונות שמחים. במקום זאת, אני מנסה ללכוד אותם בדפוס בזמן שהם עדיין מחממים את ליבי.
בימים בהם תחושת האושר שלי זקוקה לחיזוק, קריאת דף זה תעזור לי לחיות מחדש את התחושות המענגות שחוויתי במהלך ביקורי עם חברי. אני מקווה שאחרים יתייחסו וישתפו את שמחתי.
כל אחד מחברי התקשר איתי, אם כי לא לעתים קרובות, ב- FaceBook או בטלפון; אבל גם כשהיתה הפסקה ארוכה בין השיחות, היינו בטוחים שהידידות שלמה. כשנפגשנו וגופנו התחבר באחיזות ידיים ובחיבוקים, המגע הפיזי היה אישור מוצק לכך שגם הנשמות והרוחות קשורות.
החברים שלי עדיין יכלו לפרש את החיוכים שלי ואת האנחות שלי. עדיין הבנתי כששורה המדוברת בפרצוף רציני נועדה להצחיק אותנו. היינו חלק רגשי ורוחני אחד מהשני וכל עוד ביקורינו נמשכו, הקשר המאושר שלנו סגר אותנו בעולם המאושר שלנו.
יש סיבה חשובה שמניעה אותנו לטפח את קשר החברות הזה שנמתח אך לא נשבר לאורך זמן ומרחק. אנו מעריכים זה את זה. מעבר לתארים הדוקטורטיים ששניים מהם קיבלו, ולהבדלים בכישורים האקדמיים בין כולנו, ישנה התחשבות גבוהה בצעדים המוצלחים שעשינו ובעובדה שתרמנו באופן חיובי אחד לחייו של זה.
בתפקיד שמחנו זה את זה כאשר מאמצינו לא נעלמו מעיני ההנהלה. בכנסייה נתנו השראה אחד לשני להצטיינות במנהיגות. בבתים חלקנו את המאבקים והתפללנו למען ילדינו. הערכנו את הערך האישי של כל אחד. כשנפגשנו, שבחנו הנדיב זה על זה עורר מחדש את תחושת הערך האישי שלנו.
החברים האלה נעדרו מחיי מאז שחזרתי לקריביים כדי להיות המטפלת של אמי. אילו מישהו מהם היה נוכח פיזית, העומס שלי היה קל יותר; הבדידות שלי הייתה פחות עזה. למה אני כל כך בטוח? בעבר היינו עזרה ותמיכה מעשית זה לזה. לכן עצם הימצאותם בנוכחותם החיה אותי.
דיברנו על העידוד שחלקנו באינטראקציות הקודמות שלנו. צחקנו על הימים שבהם זו שעל פסגת ההר נתנה עצה לזו שבעמק, ואז נאלצנו להזכיר לקחת תרופה משלה כשהמיקומים משתנים. הסתכלנו בתצלומים שהראו אותנו עובדים, אוכלים ומשחקים יחד. האמנו בעצמנו שוב, ובכוח של הביחד.
'זוכר מתי' התחילו רבים מהמשפטים שלנו. ואז, בעינינו הנפשיות צפינו בשידורים חוזרים של פרקים שסיפרו את סיפורי צעדינו האישיים, או הראו התפתחות משמעותית בידידותנו.
פרק אחד כזה הזכיר לנו חבר מסוים שחיפש בעיתון סוף השבוע וחיפש קופונים למזנון המסעדות האהוב עלינו. אכלנו טוב למרות שלא יכולנו להרשות לעצמנו את המפעלים היוקרתיים יותר. בכל פעם שסעדנו בחוץ, זו הייתה חגיגה של החלטתנו ליהנות מחיינו בכסף שיכולנו להרשות לעצמנו, ולא באורן עבור הכסף שרצינו שיהיה לנו. החלטנו על שלוש מנות המנה שלנו, ואז עמדנו על עצמנו כמו נסיכות. ההבדל היחיד בינינו לבין המלוכה היה שאנחנו משרתים את עצמנו.
בביקורי גילינו ששמה של המסעדה השתנה, אך האוכל והשירות היו בדיוק מה שהחמצנו. היינו עצובים שארוחה משותפת כבר לא יכולה להיות הרגל, אך שמחנו לעשות זאת פעם נוספת.
אנשים שחיים מספיק זמן כדי לפרוש הם פריבילגיים. הם רשאים לבקר חברים בדימוס אחרים כמו גם כאלה שיש להם פחות הזדמנות לנסוע מכיוון שיש להם עדיין עבודה. זו הזכות שלי לבקר את שלושת החברים שלי שכמוני פרשו, כמו גם את שלושת האחרים שלא. מעל לכל התחושות האחרות שתוארו קודם לכן, הייתה תחושת הכרת הטוב לחיים שכולנו עדיין מבורכים בהם.
אנו גם אסירי תודה על הזכות להיות חברים ולהיות חברים - ברכות שאיננו רואים כמובנות מאליהן. החברות שלנו מוכחת ונועדה להימשך לאורך כל חיינו. לשמחת היחסים בינינו מתווספת העובדה שכולנו שומרים על קשר עם אלוהים, מקור האהבה המעורר ידידות אמיתית.