להיות נשוי לגיימר

כשפגשתי את בעלי לראשונה, הוא היה בחור יחיד שגר בדירת סטודיו. הוא היה הולך לעבודה, חוזר הביתה ואוכל דגני בוקר לכל ארוחה בזמן שהוא משחק משחקי וידאו במחשב או בקונסולת משחקי הווידאו שלו. כששיחק במשחקי וידאו הוא לא הזניח אף אחד או משהו. הוא פשוט נהנה מזמנו הפנוי במאבק נגד גמדים, גמדים, שדונים, טרולים ובני אדם. חבריו שיחקו גם במשחקים כדי שיתחברו לרשת ויהנו לשחק יחד בקבוצות.

התגובה הראשונית שלי שהוא שיחק במשחקי וידאו: וואו! אני כל כך שמח שיש לך תחביב שאתה מאוד נהנה לעשות וזו דרך נהדרת לשמור על קשר עם החברים שלך. בטח, גם אני אנסה לשחק.

ואז היחסים בינינו המשיכו להתפתח והפכו להיות רציניים יותר. כאשר התקרבנו ובילינו יותר זמן ביחד רק 'להיות', התחלתי לראות כמה הוא שיחק במשחקים האלה. ידעתי מוקדם שהוא מרגיש שיש לו אחריות כלפי הקבוצה שלו בערבי יום שלישי ומחסום חירום בחיים או מוות שהוא לא יכול לצאת ממשחקו באותו לילה מכל סיבה שהיא. המשחק הזה היה חשוב ורציני והוא לא הצליח לאכזב את האנשים האלה.

יש את המדרון החלקלק. ^^^ רואים את זה?

לפני שבעלי היה מעורב בקשר איתי, הוא היה הגיימר המושלם. מוּקדָשׁ. רְצִינִי. מלא רגש. אופי ברמה גבוהה. יחיד. ואז הוא פגש אותי. הוא עדיין ניסה להיות הגיימר המושלם בזמן שניסה להיות החבר המושלם.

רוצה לנחש כמה זמן זה נמשך? בהתחלה זה היה בסדר כי במציאות ניסיתי להיות החברה המושלמת. החברה המגניבה שלא הייתה לה שום בעיה עם החבר שלה לבזבז זמן רב על תחביב שהוא ממש נהנה ממנו כמו משחקי וידאו ..... עד שעשיתי זאת. היה לי אכפת. תמיד היה אכפת לי. (טוב, אולי לא ממש בהתחלה כי שנינו השתדלנו להרשים את האחר ולכן הוא בהחלט בחר להסתובב איתי על פני המשחק שלו ... אבל פעם היינו נעים אחד עם השני? פעם ידענו שניצחנו ליבם של זה? כן. הבנתם. אז הדברים התחילו להשתנות והתחלתי לדאוג הרבה יותר.)

לא היה אכפת לי שהוא שיחק במשחקי וידאו. היה אכפת לי שהוא בחר במשחקים על פני דברים חשובים יותר כמו בילוי איתי. או שהוא ישחק והוא יהיה 'תקוע' שם במשך שעות ולא יכול להעז לעשות שום דבר אחר כי הוא פשוט היה צריך לסיים את ה'דבר 'הזה שהוא עושה עם הקבוצה שלו, כי אם הוא יעזוב את הקבוצה או יפסיק לשחק בדיוק אז, אז הוא היה צריך) לעשות את כל העניין מחדש וזה לקח כבר 3+ שעות להגיע לנקודה זו וב) הוא יאכזב מספר רב של אנשים / חברים בקבוצה שלו.

זה כאשר הדברים נעשו מסובכים. הייתי מתחיל לצעוק על כמה משחקי וידאו טיפשים וכמה שאני שונא משחקי וידאו. הייתי אומר דברים כמו, 'אני שונא אותך לשחק במשחקי הווידיאו המטופשים שלך!' או 'באמת? אתה עדיין משחק את המשחק המטופש שלך? ' היינו מתווכחים כל הזמן. הוא היה מרגיש ששופטים על ידי בכל פעם שהוא משחק את המשחקים שלו ואני הייתי יושב ותבשיל כועס שהוא משחק את המשחקים שלו במקום לעשות איתי משהו מדהים. היו גם הפעמים שהוא היה רואה שאני מוטרד אז הוא ייצא מהמשחק באורח פלא ואז היינו יושבים על הספה במבוכה בלי שום דבר לעשות או לומר אחד לשני ובסופו של דבר הוא פשוט יחזור למשחק . (ובאותה נקודה, מה הייתי אמור לומר? 'לא! הישאר כאן איתי ואל תעשה כלום!' ...?)

שנינו היינו די מרוצים מהמצב. איש מאיתנו לא הצליח ליהנות מזמן ההפוגה שלנו מכיוון שבזמן שהוא משחק את המשחק שלו הוא ישב שם בהרגשת אשם ונשפט ולא אהב אותי ואני הייתי יושב שם דחוי ומשועמם. (עכשיו לפני שמישהו מציע לנסות להצטרף לבילוי איתו, ניסיתי. שיחקתי באחד המשחקים המרכזיים בקצרה אבל לא מצאתי שזה מגשים או משעשע. זה פשוט לא היה הקטע שלי.) משהו היה צריך להשתנות. !

כדי ששינוי יקרה, השינוי צריך להתרחש. הגיוני? היינו צריכים להפסיק לעשות את הריקוד הקטן והמטופש שיצרנו - את הדינמיקה השלילית שהסבה את שנינו כל כך - אבל קודם היינו צריכים להבין מה הנושאים האמיתיים ומה בדיוק היינו צריכים לשנות.

שתי סוגיות עיקריות היו: כבוד וסדרי עדיפויות.

כבוד היה נושא. לא כיבדתי את הבחירה של בעלי בתחביב. למעשה אמרתי לו שוב ושוב שזה טיפש ושאני שונא את זה.

עדיפויות היו נושא. המשחק של בעלי הגיע פעמים רבות לפני דברים חשובים יותר כמו זמן המשפחה.

הייתי צריך לכבד את הבחירות של בעלי גם אם לא אהבתי אותן. (התגובה הראשונית שלי לכך היא, 'אבל אבל מה !!!!!!!!! למה !!!!!!!!!!!!!!!') הוא אהב לשחק את המשחקים שלו וזה מה שחשוב. הם לא היו טיפשים והאשמתי את המשחקים בהתנהגותו במקום להאשים אותו וכיצד בחר לתת עדיפות לדברים בחייו. כשחשבתי על השאלה 'מה אני צריך מבעלי?', גיליתי שהתשובה שלי השתנתה עם הזמן. התשובה הראשונית לתגובת הבטן שלי הייתה, 'בשבילו לעולם לא ישחק משחקים!' אבל האם זה באמת מה שהייתי צריך או רציתי? הבנתי שמה שניסיתי להגיד עם אותה תשובת תגובת מעיים זה שאני צריך ורוצה את תשומת ליבו של בעלי ושאני רוצה להיות תמיד בראש סדר העדיפויות שלו. (שימו לב שאמרתי 'עדיפות תמיד', גם לא עדיפות, לא עדיפות כשהוא לא משחק את המשחק שלו, אבל עדיפות תמיד, כולל כשהוא משחק את המשחק שלו.) עכשיו זה היה משהו שיכולנו לעבוד עליו כי הצלחתי להביע את צרכי. בצורה שהוא יכול היה לשמוע בלי להתגונן. (אתה לעולם לא יכול לשחק משחקים יותר! לעומת אני רוצה לבלות איתך יותר זמן וזקוק ממך לתשומת לב רבה יותר כי אני מתגעגע אלינו, ואני באמת מרגיש להתעלם או לא חשוב לפעמים. רואה את ההבדל?)

עדיפויות. זה היה קצת יותר קשה. בעלי תמיד העריץ אותי ואהב אותי אבל הוא היה רווק יחיד במשך תקופה ארוכה והיה רגיל לעשות מה שהוא רוצה, מתי שרצה וכמה זמן הוא רוצה. כך שלמרות שהוא היה זה שהציע ורצה להתחתן (בסדר, בסדר, ברור שגם אני רציתי להתחתן !!), המעבר מאדם רווק לאדם נשוי עם אחריות לבן הזוג שלו היה התאמה גדולה.

דבר אחד שעזר לנו להתמודד עם הדברים בתחילה היה שהוא קיבל את ההחלטה להפסיק לשחק משחק מסוים אחד מכיוון שהוא הודה שהוא לא יודע איך לשחק במשחק ללא המסירות המלאה והמלאה שעוררה. הוא עדיין שיחק במשחקי וידיאו אך כאלו שלא דרשו אסטרטגיית משחק של כל דבר או כלום. במבט לאחור אני חושב שההחלטה שלו לקחת שבתון מהמשחק האהוב עליו באמת אפשרה לו את ההזדמנות לצמוח לתפקיד החדש של הבעל ולאמץ (לקבל?) את האחריות הנוספת (החדשה) באופן מלא.

לאחר זמן מה בעלי אמר לי שהוא רוצה להתחיל לשחק שוב את המשחק הישן שלו. התהפכתי החוצה. אמרתי לו שלדעתי סיימנו להתמודד עם המשחק ההוא, שהוא לא הבין שהמשחק כמעט הורס לנו את היחסים, ואיך הוא בכלל יכול לחשוב לעשות לי את זה שוב! כאן נכנס האמון .........

האם סמכתי עליו שיכבד את מערכת היחסים שלנו וייצור גבולות בריאים עם המשחק הישן שלו? מה השתנה? מדוע הוא יכול לשחק עכשיו בצורה שלא יכול היה לשחק בה קודם? הוא הסביר שהוא באמת אוהב לשחק את המשחק הספציפי הזה וכי הוא מבין שהוא פשוט לא יכול להשתתף בהיבטים מסוימים של המשחק כי זה לא תורם לאורח החיים שלו עכשיו. הסכמתי שהוא ישחק שוב בחוסר רצון. (זו דוגמה אחת בה ניסיתי לכבד את תחביביו).

אנחנו ביחד כבר כמעט 7 שנים. זה רק נושא אחד שנשאר קבוע בחיינו אבל השיחה שלנו עליו השתנתה בצורה דרסטית עם השנים. כעת יש לנו הבנה וכבוד הדדיים לרגשות האחרים סביב המשחק. שנינו מבינים את הדאגות של זה ואת מה ששנינו מרגישים חשוב אחד לשני. בעלי עדיין משחק את המשחק הספציפי הזה, אבל במקום לחשוש ממנו אני דווקא מעודד אותו לשחק אותו עם חבריו. אני עוזר לו למצוא זמן בחיים העמוסים שלנו כדי שיהיה לו זמן לשחק באופן פעיל במשחקי הווידאו שלו.

משהו שמצאנו חשוב לשמירה על בריאות הנישואין שלנו הוא פעולות עצמאיות המבוססות על אהבה וכבוד ולפעמים תום לב לעומת 'אני אעשה' איקס אם אתה כן ו ראשון.' 'אני אכבד את התחביב שלך רק אם סוף סוף תבלה איתי!' הדינמיקה 'זה בשביל זה' בדרך כלל לא מסתדרת טוב מאוד מכיוון שאתה בסופו של דבר בתחרות מתמדת ודינמיקה מוזרה של בחירת פעולות על סמך מה שתקבל מהם לעומת בחירת פעולות על בסיס אהבה וכבוד.

אנו שואפים לשלב אהבה וכבוד בחיי היומיום שלנו ולפעמים זה אומר לקבל דברים שאולי לא היינו בוחרים אבל אנחנו עושים זאת עבור אדם אהוב. משחקי וידאו חשובים בעיניי מכיוון שהם חשובים לבעלי. אני אוהב לראות אותו מתרגש ממשהו שהוא נהנה לעשות.

עכשיו חשוב לציין שלא הגעתי למקום הזה בן לילה ושלקח לנו את כל מערכת היחסים שלנו להגיע לכאן, עכשיו - ממש כאן, ושהוא עדיין מקום משתנה. לא תמיד אני אוהב אותו משחק משחקי וידאו. אנחנו עדיין מנהלים משא ומתן ומתפשרים מדי שבוע ולפעמים מדי יום, באיזו תדירות ומתי זה זמן טוב עבורו לשחק את המשחק שלו. אנו מבצעים צ'ק-אין בינינו כדי לוודא ששנינו מרגישים 'טוב' עם נגינתו ואנחנו מעלים כאשר אחד מאיתנו זקוק למשהו כדי להיות שונה.

גיליתי שלהיות נשוי לגיימר לא צריך להשאיר לך 'אלמנה למשחקי וידאו', ומשחקי וידאו לא צריכים להיות מקור קבוע לסכסוך בנישואיך.