3 סיבות אחרות עשויות להיראות קרות ומרוחקות

האישה יצאה מהחדר ממש לאחר שהנחתי את נוכל מרפקי על פניי כדי להחניק שיעול. היא ישבה ממש מאחורי. המבט על פניה דיבר בקול רם שהיא לא מרוצה ממה שקרה זה עתה.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שהיא נעלבה שאפילו הגעתי לכנסייה, תוך שיעול כמוני. שכחתי להשתמש במשאף שלי באותו בוקר, והאסטמה שלי התנהגה. ידעתי שאני צריך לבדוק את ההנחה שלי, אבל לא ראיתי אותה אחרי השירות כדי לעשות זאת.

כשהגעתי הביתה, מוחי היה חי עם כל האפשרויות מדוע היא עזבה. האם עלי להתקשר ולשאול? לא הכרתי אותה טוב מאוד, ולא הצלחתי בעבר כשניסיתי להתקשר או לשלוח הודעה. הרגשתי מאוד לא נעים ולא רציתי להחריף מצב כבר נגע.

ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שייתכן שהבעיה בכלל לא הייתי אני. בעבר, כשביקרתי עם אנשים שחושבים שפגעתי בהם, אני בדרך כלל מגלה שזה לא המקרה בכלל.

ישנן סיבות רבות שאחרות נראות קרות ומרוחקות. זהו נושא אוניברסלי ביחס לזוגיות. שלוש מהסיבות הללו נמצאות בטבלה שלהלן, והן מוסברות בפסקאות הבאות.

יש דברים שקורים בחייהם כרגע, ולא משאירים מעט מקום לדאגה לאחרים.
הם מרגישים בצורה שונה במיוחד, פיזית או רגשית.
הם לא מבינים שההודעות שהם מעבירים באמצעות תקשורת לא מילולית משלהם דוחים אחרים מהם.

נסיבות החיים

לנסיבות חיינו חלק גדול באיך שאנחנו חושבים, מרגישים ופועלים. כישלוננו בזיהוי הקשר בין נסיבותינו לבין מעשינו משפיע ישירות על הסובבים אותנו. היכולת שלנו לשנות את מעשינו למרות הנסיבות הפיזיות שלנו היא סימן לבגרות רגשית.

יש לי חברה יקרה שחווה משבר במשפחתה. בדרך כלל, היא מאוד פתוחה, אוהבת ואכפתית. אולם במהלך משבר זה היא לא עשתה את מה שהיא עושה בדרך כלל, הושיטה יד לאחרים ועזרה להם לעבוד על הקשיים שלהם.

חשבתי שהיא נסוגה במערכת היחסים שלנו. כתוצאה מכך עשיתי בדיקה עצמית יסודית וחשבתי שמשהו שעשיתי הוא הסיבה. ואז היא חלקה איתי את המשבר המשפחתי שלה, והבנתי מה קורה.

היו פעמים רבות בחיי שחוויתי משברים, והפניתי את זמני ותשומת ליבי לעניין, הזנחתי את אלה שבדרך כלל פניתי אליהם. כשנודע להם על המשבר שחוויתי, הם שאלו מדוע לא הגעתי אליהם.

המחשבה מעולם לא עלתה בדעתי. פשוט ניסיתי לעשות את המיטב שיכולתי בנסיבות הקשות איתן התמודדתי. פנייה לאחרים לעזרה מעולם לא עלתה במוחי.

כשחשבתי על הדברים האלה הבנתי שאולי לאישה הזו יש משבר בחייה שלא הכרתי ולא הבנתי. אם כן, זה יסביר את מעשיה בכנסייה באותו יום. הבנתי שזה הביא הקלה בלבי.

מצב ההוויה הפיזי והרגשי שלנו

מצב ההוויה הפיזית והרגשית שלנו משפיע על האופן בו אנו חושבים, מרגישים ופועלים. כשאנחנו 'לא בסדר' אנו מאבדים את הרגל שלנו ולא בטוחים איך להיות, ואפילו לא מי להיות.

משבר בריאות הנפש הראשון שלי הגיע בעקבות עשר שנים של בעיות בריאות גופניות שהסתיימו לבסוף בניתוח. פתאום חזרתי לבריאותי הגופנית ויכולתי לעשות דברים שלא עשיתי הרבה זמן. אחרים הבחינו ברמת האנרגיה שיש לי, יחד עם הכישרון והיכולת שלי, הפכו אותי למועמד לצורך שלהם בסיוע.

לא עבר זמן רב, היו לי שורה של תפקידים בהתנדבות שעשיתי על בסיס קבוע, יחד עם טיפול בשבעת ילדי ובעל שעסוק בעבודות ובאחריות הכנסית. לא עבר זמן רב עד שהלכתי לאיבוד בסיוט ארגוני, ותכננתי את חיי במרווחים של 15 דקות מ 5:30 בבוקר עד 10:30 בלילה.

ביום שראיתי את הסכינים במנקז, יכולתי לראות במוחי אמצעי בריחה. כל מה שהיה צריך היה לאסוף אותם ולתת להם ליפול לחזה שלי. כאשר ראיית הדם הזורם פרצה על חושי, נצנוץ השמש על הסכינים דרך החלון החזיר אותי למציאות והתקשרתי לרופא.

נלקחתי מיד לטיפול ביחידה לבריאות הנפש. לאחר שבועיים של טיפול מאושפז סיימתי למרכז טיפולי יום. במהלך המינוי לקליטה, הדבר הראשון שהם עשו היה לקחת את המתכנן שלי!

האם מישהו בעולמך היה קר ומרוחק לאחרונה?

• כן. אני לא בטוח מה לעשות.
• כן, זה קורה לי לעתים קרובות.
• לא, אבל זה קרה לי בעבר.
• לא. מעולם לא חוויתי את החוויה הזו.
• אף אחד מן הנזכרים מעלה.

תקשורת לא מילולית

התקשורת הלא מילולית שלנו מדברת בקול רם יותר לאחרים ממה שאנחנו אומרים בפועל. במהלך תקופת הטיפול במרכז היום למדתי זאת בצורה עמוקה. פירוש הדבר שלא הייתי צריך להעמיד פנים שאני אדם טוב יותר כאשר אני נמצא סביב אחרים. יכולתי להיות אני וזה היה בסדר.

ההתאמה הזו בין התקשורת הלא מילולית שלנו לתחושת הרווחה שלנו הייתה חדשה בעיני. החלטתי שמאז ואילך, אם לא אהבתי את מה שקורה, אני אדבר.

נהייתי כמו האישה שיצאה מהכיתה באותו יום. הצבתי גבולות במערכות היחסים שלי, בעבודתי בהתנדבות ובחיי האישיים. אם הרגשתי שזה יותר מדי, אמרתי 'לא' ונצמדתי לזה. אם היה לי לא נעים במצב, עזבתי.

למדתי שהתקשורת הלא מילולית שלנו תואמת יותר ממה שאנחנו מרגישים ממה שאנחנו אומרים. אנו עשויים לומר שאנחנו בסדר, אבל אם אנחנו לא נראים בסדר, סביר להניח שאנחנו לא. למדתי שהדבר הכי טוב לומר כשאני רואה מישהו שאני מכיר הוא 'טוב לראות אותך' ולא 'היי, מה שלומך?'

למדתי שרוב האנשים לא אוהבים לדעת מה שלומנו, ועלי להיזהר עם מי אני משתף את מחשבותיי ורצונותיי. נהייתי הרבה יותר סלקטיבי אצל האנשים שבחרתי להיות בסביבה. מי שהתיידדתי בסופו של דבר היו אנשים שאהבו אותי, לא משנה איך אני נראה או מרגיש, ויכולתי לעשות את אותו הדבר עבורם בתמורה. יכולנו לדבר בחופשיות על הקשיים בחיינו במקום להעמיד פנים שהם לא שם.

עכשיו כשאני חי ככה, לעתים קרובות יש לי אנשים שאומרים לי שאני 'מאיים' או 'קר ורחוק'. אולי הם מרגישים לא בנוח עם הפתיחות הכנה הזו, ולא בטוחים איך להגיב.

עם זאת, אני מסוגל לתפוס הרבה יותר כאשר אחרים במצוקה מאשר לפני שחוויתי את הדברים האלה בעצמי. אולי זו, אם כן, המתנה לחוות ניסויים בחיים. אנחנו הרבה יותר מבינים את האחרים כשהם עוברים את שלהם!

מאוחר יותר הצלחתי לבקר עם האישה שעזבה באותו יום. החלטתי במוחי תרחיש אפשרי שעלול להטריד אותה. ילדה הבכור עבר לאחרונה מהבית כדי ללמוד בבית הספר. נזכרתי איך זה היה כשהגדולה שלי עזבה.

כשישבתי לצידה ושאלתי על בתה, סיפרתי על כמה מהחוויות שלי, ושנינו הצלחנו להסכים שכן, זה היה דבר קשה להרפות מחוטי הסינר ולעודד את ילדינו לעוף מה קֵן. יחד עם זאת, האם זה לא מה שרצינו? לרגע היה קשר.

עכשיו, כשאני רואה אותה, אני רואה חבר, בן אנוש שחווה את אותו הדבר כמוני. אנחנו מסוגלים לחייך ולצחוק, וזוכרים שכן, אנחנו לא לבד!